משלי פרק א'
פסוק א': "מִשְׁלֵי,
שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִד-- מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל".
משלי מלשון משלים וגם מתחילת באות מ', לומר לך בן 40 לחכמה
ומזכיר שלמה בן דוד מלך ישראל את זכות אביו, שהביאו לחכמה.
פסוק ב': "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר;
לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה".
המשלים האלה אמר להודיע
לבריות (חכמה ומוסר), שיהיו
עמלים בתורה, שהיא
חכמה, מסור ובינה. דרך החכמה והמוסר, להבין דברי
בינה.
פסוק ג':
"לָקַחַת, מוּסַר הַשְׂכֵּל;
צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵשָׁרִים".
לקחת מוסר קיחה קיחה מעפרון החיתי,
כמו שפירש רש"י, "צדקה ממנו ומשפט
לשפוט אמת". כל אדם הוא
שופט אם בביתו אם בקהילה ואם בעבודתו. כל
אדם הוא שופט, למדנו שלקחת אפילו בקנין כסף, מוסר
השכל ,שלומדים
מהמוסר על חיי היום יום צדק -
הכוונה לצדקה ומשפט, שכל אדם
שופט, אם
בביתו אם במקום עבודותו, שישפוט משפט אמת ומישרים.
מישרים- היא
הפשרה דרך חלק ומישור שוה לזה ולזה.
פסוק ד': "לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה;
לְנַעַר, דַּעַת וּמְזִמָּה".
אדם פתי, המאמין לכל דבר, דבר חכמה יכול
ללמד אותו דבר על האמת, בזמן
שיעסוק בספר החכמה משלי. לנער, שמנוער מהמצוות ללמד
אותו, חוכמה ודעת
ומחשבת.
פסוק ה': "יִשְׁמַע חָכָם, וְיוֹסֶף לֶקַח;
וְנָבוֹן, תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה".
אפילו כולנו חכמים כולנו
נבונים, מצווה עלינו לעסוק בחכמה "ונבון תחבולות
תקנה ויוסיף על חוכמתו".
פסוק ו': "לְהָבִין
מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם".
שישימו לב להבין במקרא את שני הדרכים: המשל והמליצה. שיבינו
את מה
המשול ומה
מליצה, ואף מן המליצה לא יסורו להם, שגם אותה הם צריכים
להבין, כגון:
כשאמר, להצילך מאשה זרה ונכריה על הבלי מצרים, נאמר הרי
המשל ואף
המליצה, שהוציא משלו בלשון אשה הבן בה והזהר מאשה זרה
(רש"י).
פסוק ז': "יִרְאַת
ה', רֵאשִׁית
דָּעַת; חָכְמָה וּמוּסָר, אֱוִילִים בָּזוּ".
שהרי נאמר: "יראת ה' ראשית דעת חכמה" והיא היסוד לחכמה, בלי יראת השם
חכמתו אינה מתקיימת
ומוסר אוילים - אלה הטיפשים
הבזים למוסר.
פסוק ח': "שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר
אָבִיךָ; וְאַל-תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ".
שמע בני מוסר אביך - שהרי גדלת ויש בחכמתך
להבין מוסר. ואל תיטוש תורת
אימך - מה שלימדה אותך, שהיית יונק עד גיל
בר-מצווה, שהרי היום אתה עם
אבא, ואל תשכח את התורה, שאמך לימדתה אותך,
בהיותך קטן.
פסוק ט': "כִּי, לִוְיַת חֵן הֵם
לְרֹאשֶׁךָ; וַעֲנָקִים, לְגַרְגְּרֹתֶךָ".
כי לוית חן היא לראשך
- הם הכתרים, שמפארים את
הראש וענקים גרגרותיך
הן השרשראות, שנמצאים על הצוואר, שמכבדים את בעליהם.
פסוק י': "בְּנִי-- אִם-יְפַתּוּךָ
חַטָּאִים, אַל-תֹּבֵא".
שלמה המלך פונה אלינו במילה בני, שהרי כל המלמד את
בן חברו תורה, כאילו
ילדו.
"אם יפתוך חטאים אל תבא", אל תסכים לאבד
עולם נצחי בשביל הנאה של
רגע.
פסוק יא': "אִם-יֹאמְרוּ,
לְכָה אִתָּנוּ.
נֶאֶרְבָה לְדָם; נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם".
כלומר: בוא נרצח, נשדוד אנשים תמימים וצדיקים.
פסוק יב': "נִבְלָעֵם, כִּשְׁאוֹל
חַיִּים; וּתְמִימִים, כְּיוֹרְדֵי בוֹר".
כלומר:
נקבור את כל אלו ששדדנו ולא ישאר סימן להפליל
אותנו.
פסוק יג': "כָּל-הוֹן יָקָר נִמְצָא;
נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל".
נרצח ונירש ואת כל ההון היקר נמצא נמלא בו את בתינו בשלל.
פסוק יד': "גּוֹרָלְךָ, תַּפִּיל
בְּתוֹכֵנוּ; כִּיס אֶחָד, יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ".
כלומר: חשבון אחד לכולנו ונחלק בינינו את השלל שווה בשווה.
פסוק טו': "בְּנִי--אַל-תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ
אִתָּם; מְנַע רַגְלְךָ, מִנְּתִיבָתָם".
תעבור לנתיב אחר הנתיב הנגדי.
פסוק טז': "כִּי רַגְלֵיהֶם, לָרַע
יָרוּצוּ; וִימַהֲרוּ, לִשְׁפָּךְ-דָּם".
כל מי
שיעמוד בדרכם למנוע מהם את השוד, ימהרו להורגו בלי הרבה חשבונות.
פסוק יז': "כִּי-חִנָּם, מְזֹרָה
הָרָשֶׁת-- בְּעֵינֵי, כָּל-בַּעַל כָּנָף".
כמו
שהציפור לא שמה לב לרשת הפרוסה ועד מהרה נלכדת בו גם אתה עלול לא
לראות את
הרשת הזו וליפול בה.
פסוק יח': "וְהֵם, לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ;
יִצְפְּנוּ, לְנַפְשֹׁתָם".
למרות
שהבטיחו לך קודם "גורלך תפיל בתוכינו", בשעת צרה, הם יהפכו להיות
עדי מדינה
נגדיך. כן כל אורחות בוצע בצע את נפש בעליו יקח. כלומר: אלה
השודדים דואגים
רק לעצמם, ובשעת צרה מוכנים, אפילו, לרצוח את השותף
שלהם לשוד.
פסוק יט': "כֵּן--אָרְחוֹת, כָּל-בֹּצֵעַ
בָּצַע; אֶת-נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח".
וכך גם בצע בצע = הגזלן, נחשב כאילו רוצח את נפש בעליו =
הנגזל, שהרי הוא
גוזל,
מרושש את קורבנו והופכו לעני.
פסוק כ': "חָכְמוֹת, בַּחוּץ תָּרֹנָּה;
בָּרְחֹבוֹת, תִּתֵּן קוֹלָהּ".
כלומר:
שהחכמה צריכה להתפשט לכל הכיוונים, גם ברחובות, וגם במקומות,
שמחוץ לבית המדרש.
פסוק כא': "בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת, תִּקְרָא:
בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר--אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר".
כלומר: במקומות מרכזים, שהם
פתחי השערים בעיר, ומקומות מרכזים, שמה
גם החכמה צריכה להשמיע קולה.
פסוק כב': "עַד-מָתַי,
פְּתָיִם-- תְּאֵהֲבוּ-פֶתִי.
וְלֵצִים--לָצוֹן, חָמְדוּ לָהֶם; וּכְסִילִים,
יִשְׂנְאוּ-דָעַת".
שאומרים "עד מתי", מתכוונים, שלמרות כל המציאות התופחת על פניהם של
הליצים והפתאים והכסילים, הם עדין לא לומדים את הלקח, שהרי כל כך הרבה
כישלונות היו צריכים לבחור בדרך הנגדית.
פסוק כג': "תָּשׁוּבוּ, לְתוֹכַחְתִּי:
הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי; אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם".
שלמה המלך מבקש מבניו
לשמוע לתוכחה ולדברי החכמה שלו.
פסוק כד': "יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ;
נָטִיתִי יָדִי, וְאֵין מַקְשִׁיב".
אומר
שלמה המלך, יען שה' קורא ואתם
ממנעים עשיתי לכם ניסים ואין
מקשיב.
פסוק כה': "וַתִּפְרְעוּ כָל-עֲצָתִי;
וְתוֹכַחְתִּי, לֹא אֲבִיתֶם".
תפרעו,
כלומר: פריקת עול של מצוות. וכל
עצות ה' והתוכחות לא גורמים לכם
לישר דרככם.
פסוק כו': "גַּם-אֲנִי, בְּאֵידְכֶם
אֶשְׂחָק; אֶלְעַג, בְּבֹא פַחְדְּכֶם".
כלומר באסונכם אצחק, אלעג בבוא יום
הפחד.
פסוק כז': "בְּבֹא כשאוה (כְשׁוֹאָה),
פַּחְדְּכֶם-- וְאֵידְכֶם, כְּסוּפָה יֶאֱתֶה;
בְּבֹא עֲלֵיכֶם, צָרָה
וְצוּקָה".
יום הפחד, הוא יום
השואה, שהפחד והאסון באים במהירות, שאי
אפשר להתארגן נגדה. צוקה מלשון מצוק ומצור - הכוונה שיציק לך אויבך.
פסוק כח': "אָז יִקְרָאֻנְנִי, וְלֹא
אֶעֱנֶה; יְשַׁחֲרֻנְנִי, וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי".
כלומר: בעט צרה פונה האדם לה', קם
בשחר ומתפלל וה' לא יענה לתפילותו.
פסוק כט': "תַּחַת, כִּי-שָׂנְאוּ דָעַת;
וְיִרְאַת ה', לֹא בָחָרוּ".
מידה כנגד
מידה. היות והם שנאו דעת
ויראת השם לא בחרו, ה' בוחר לא לשמוע לתפילותיהם.
פסוק ל': "לֹא-אָבוּ לַעֲצָתִי; נָאֲצוּ, כָּל-תּוֹכַחְתִּי".
לא רק שלא שמעו
בעצתי, אלא אפילו בהבל פיהם
בזו את התוכחות.
פסוק לא': "וְיֹאכְלוּ, מִפְּרִי
דַרְכָּם; וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ".
כלומר,
שהם נהנו מהעברה ושבעו
מהנאת רגע ובגין זה הפסידו עולם נצחי.
פסוק לב': "כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם
תַּהַרְגֵם; וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם".
דווקא השלווה של
החוטאים - שלווה מדומינת, תגרום להם לאבדון.
פסוק לג': "וְשֹׁמֵעַ לִי,
יִשְׁכָּן-בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה".
מי ששומע
לה' יש לו ביטחון בביתו. לא ידפקו
לו אנשים בדלת לא ביום ולא
בלילה. מי ששומע לה' הולך לישון רגוע בלילה.