משלי פרק ז'
פסוק א: "בְּנִי שְׁמֹר
אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ"
בני שמור אמרי מלעבור על אמרי והוא בתמידות.
"ומצותי תצפון אתך" בעת,
שיבא זמנם, כמ״ש למעלה,
והענין שבתורה הוא פשט דרוש
רמז סוד, ואמר
עכשיו בפשט שמור אמרי לחזור
אותם תמיד,
בכדי שיהא שמור בך ולא תשכח
אותם. ומצותי תצפון"
הן המצות כפשוטן לעשות
ולקיים.
פסוק ב: "שְׁמֹר
מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ"
"שמור מצותי וחיה", כי
במצות תלוי
חיי אדם, כמ"ש,
אשר יעשה האדם ומי
בהם, והוא בדרושי תורה,
ולכן אמר, ומי כי האומר, אין
תפילין מן התורה
פטור, והאומר
ה' במים צריך בתפילין,
הרי זה זקן ממרא, וחייב
מיתה בידי
אדם וכן בידי שמים,
ושאינו קורא ק״ש כלל פטור ול"ט,
שקרא והטה אמרו
שכדי היית לחוב בעצמך
כו׳, לכן שמור מצותי מד״ס.
"ותורתי כאישון עיניך"
הוא תורה, שבע״פ,
כמ״ש הוי זהיר בתלמוד ששגגת
תלמוד עולה זדון, כי שם
עיקר הדינין וע״ז נאמר השמר לך ושמור את נפשך.
פסוק ג: "קָשְׁרֵם
עַל-אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל-לוּחַ לִבֶּךָ"
"קשרם על אצבעותיך" כי
דרך המתיירא,
שלא ישכח הדבר הצריך, אם
הדבר
במעשה הוא עושה קשירה במקום מגולה,
בכדי שיזכור, ואם הוא בתורה הוא
כותב ראשי פרקים,
שאם יראה, יזכור,
וזהו קשרם על אצבעותיך במעשה,
שהן המצוה. "כתבם על
לוח לבך", הוא התורה, והוא
רמז שהקושר או הכותב
שלא לשכוח הוא ברמז.
פסוק ד: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ
וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא".
"אמור לחכמה אחותי את",
שהחכמה והוא התורה
שלמד מרבו,
צריך שיהא
דבוק עמו תמיד, לכן אמר
אחותי,
שהיא עמו תמיד.
"ומודע לבינה תקרא"
ולהבנת דבר מתוך דבר,
שזה אינו בתמידות
אמר שתהי׳ אצלך
כמודע, שהוא
קרוב כמו ולנעמי איש מודע,
שהקרוב, ג״כ אינו
תמיד אצלו כאחתו
ומחמת
שלבינה צריך להסביר היטב
אמר לשון קריאה,
והוא נגד סודות התורה
וג״כ-
תורה ומצות.
פסוק ה: "לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה
אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָהּ".
"לשמרך
מאשה זרה "היא החמדה.
"מנכריה..."
היא התאוה כמ״ש למעלה.
פסוק ו: "כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד
אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי"
"כי
בחלון ביתי", כמ״ש בפי׳
על שיר השירים משגיח מן החלונות
מציץ מן
החרכים,
כי הרוצה לידע ולראות
דבר גלוי מה, שנעשה בשוק הוא
רואה מחלון
ביתו, אבל
דבר הסתר,
מה שעושין בצנעה א״א לראות מן החלון,
כי לא יעשה
בשוק או אפילו בביתו נגד
החלון במקום שאפשר לראות
מהחלון וצריך להציץ מן
נקב קטן, וזהו
נגד החמדה,
שהוא רודף תמיד בשווקים וברחובות ושעותו בגלוי,
שאין לו הנאה באמת לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. ונגד
התאוה, שהוא בהסתר
בביתו
וגם לפי הנראה
בגלוי מתוק וטוב אמר
בעד אשנבי נשקפתי.
פסוק ז: "וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה
בַבָּנִים נַעַר חֲסַר-לֵב"
"וארא בפתאים", הוא נגד
הבעלי חמדה,
לפי שהן באתגליא אמר לשון
וארא
ושמותן ג״כ באתגליא, שנתפתו ביצרן לכן אמל
בפתאים. "אבינה בבנים"
הוא
על הבעלי תאוה, שהן
באיתכסיא בביתםה,
לכן אמר אבינה, ולפי שהן
מתחעאין. מתחטאין
עצמן כבן תמיד, לכן
נקראו בנים.
"נער" הוא נגד הבעלי
חמדה, שהן בלי שכל כלל,
שרודפין תמיד להבל וריק ויום
ולילה לא ישבותו.
"חסר לב", הוא נגד הבעלי תאוה,
שלפי הנראה הוא טוב ומתוק,
אך הוא חסר
לב, ואינו רואה אחריתו.
פסוק ח: "עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ
וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד".
"עובר בשוק" מהידוע שהיצה״ר מתחילה,
הוא נקרא הלך, ואח״כ אורח
ואח״כ
איש, וגם אין היצה׳׳ר
מתחיל תחילה באדם, רק במחשבה,
אבל לא במעשה, לכן
אומר עובר בשוק, שהוא
מתחיל לעבור בשוק, ואינו רק
בהעברה בעלמא, ורק
בשוק ואח״כ אם יעזוב
יום יומים תעזבו,
וכיון שמתרחק עוד מן התורה,
הוא
מתקרב א״ע
להיצה״ר, וזהו אצל פינה,
כלומר להפינה, שפינה היצה״ר,
ואח״כ
דרך ביתה יצעד, היא
מדרכת אותו, והכל בביתה, והוא
יצעד דרך ביתה, והיא
בעלת הבית, (ונלע״ד שאמר דרך ביתה יצעד נגד
הבעלי חמדה והבעלי תאוה,
שהם בדרך ובבית כנ״ל).
פסוק ט: "בְּנֶשֶׁף-בְּעֶרֶב יוֹם
בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה".
"בנשף בערב..."
כי ד׳ זמנים הן בלילה זמן התחלת
הלילה, שנעדר היום,
הוא
נקרא נשף מלשון שף מדוכתיה,
ולכן אמרו הרי נשפי הוי, כלומר,
שנשף היום
וזה אינו לילה עדיין,
אלא שנשף היום והתחיל להחשיך. בערב הוא התחלת
הלילה והיא זה״כ,
שמעורב היום עם הלילה. באישון
לילה, הוא בתוך הלילה
ממש, שאז היא
חושך ואינו נראה איש רק בדוחק ובקרוב,
ולכן נקרא אישון
להקטין הענין כידוע ,
כמו אישון בת עין. ואפילה הוא קודם היום,
שאז חושך
מחושך. והענין שימי העוה״ז נקראים
לילה, והתורה היא האור,
שבה מאיר
העוה״ז, והן ד׳ תורות פרד״ס,
וכאשר יפסוק אדם מללמוד דרך לשכוח
מתחילה סודות התורה ואח״כ
רמז ואח"כ דרוש ואח"כ פשט ואז הוא באפילה
ממש, שאין בו אור כלל.
פסוק י: "וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית
זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב".
"שית זונה", כלומר זונה מגולה
להרבות תאותו. "ונצורת לב",
כמ״ש, ובנה
על־ה מצודות גדולות, שבונה על לבו של אדם
מצור סביב, על שאינו
יכול לצאת ממנו, ועוד
כמ״ש, הוא היצה״ר, והוא המלאך
המות, יורד ומסית
ועולה ומקטרג ויורד ונועל נשמה,
וכמ״ש בזוהר כאשר הפתי נתפתה אחריה
כל ימיו, אח״כ
באת אליו והפתי רוצה עוד לדבק
בה כאשר הוא רגיל, אבל
היא הופכת את פניה, ומחזרת לו
עורף, ולובש מלבושים אחרים,
וזהו שית
זונה, שמתחילה היא
זונה מגולה להרבות תאותו,
ומראה א״ע לאוהב, אבל
ונצורה לב ,שלבה בל עמה,
אלא בלבה מצודים גדולים שתצוד
עליו.
פסוק יא: "הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת
בְּבֵיתָהּ לֹא-יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ".
"הומיה" שעולה ומקטרג. וסוררת,
שבאת אליו ליטול נשמה וזה הפתי, כאשר
רואה סובר לדבק בה כמקדם,
אבל היא סוררת את עצמה ממנו. "בביתה לא
ישבנו רגליה", כמ״ש חז׳׳ל שמניח
את עע״א ומתגרה בישראל,
ומניח את עמי
הארץ, ומהגרה בת״ח,
וזהו בביתה באותן,
שהן כבר בביתה,
לא ישכנו רגליה,
אינה שוכנה ביניהם.
פסוק יב: "פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל
כָּל-פִּנָּה תֶאֱרֹב".
פעם בחוץ קאי אלמעלה,
שבביתה לא ישכנו רגליה, רק מתגרה תמיד בת"ח
לזה אומר פעם בחוץ, כלומר באותן הלומדין פשעי
תורה,
שפשעי תורה נקרא
חוץ, כמ״ש למעלה חכמות בחוץ
תרונה. פעם ברחובות
באותן הלומדים דרושי
תורה שנקרא רחובות, כמ"ש ברחובות
תתן קולה . ואצל
כל פינה תארוב,
כלומר, אצל פינות העיר תארוב, פן יצא משם,
ואז מתגרה גם
בו, כי כל זמן
שהוא בעיר
, היא אינה יכולה לבא אצלו, לכן אומר תארוב, שהיא
מורכבת
תמיד, פן יצא משם,
והיינו, מפני שפרדס הוא על ד' אותיות הוי״ה ורמז וסוד
הוא
נגד
י״ה והן נקראין
רעין דלא מתפרשין לעלמין, ולכן גם העוסקים בהן
אין היצה׳׳ר יכול
להתגרות בהן, אך כאשר יסורו, אז הוא מתגרה גם בהם,
ולכן היא תארוב פן
יבאו אליה ויפלו בידה.
פסוק יג: "והחזיקה בו ונשקה לו העזה פניה
ותאמר לו".
"והחזיקה בו" מתחילה היא תחזיק אותו, שלא ילך מאתה ויעזוב אותה.
"ונשקה
לו
" אח״כ ונשקה לו, כלומר מתדבק עמה באהבה.
"העזה פניה ותאמר לו" כי
מתחילה אינה אומרה לו כלום, רק אח״כ שרואה, שאין מתגבר עליה, אלא
הולך ומדבק
עמה, אז תאמר לו, כי היצה״ר אינו מתחיל תיכף להפציר לעבירה,
אלא מראה
תחילה אהבה, אח״כ אומר לו. ואמר העיזה פניה, כי
אין האשה
תובעתבפה, וחוצפה הוא
לה, לכך אמר העיזה פניה ותאמר לו.
פסוק יד: "זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם
שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי".
"זבחי שלמים עלי", אין היצה״ר בא אל האדם לפתותו
לעשות עבירה, כי מי
ישמע לו,אך בא אלו
במצות וע" ז ימשוך אותו, וזהו זבחי
שלמים, כי שלמים
הוא מצוה גדולה לאכול ולשמוח, ומזה
משוך היצה״ר, כי אין היצה״ר
בא, אלא מתוך אכילה ושמחה. "היום שלמתי נדרי", שבנדבה אין שמחה כ״כ,
אך
בנדר הוא שמחה גדולה, שהוא חייב באחריותו, ואמר
היום שלמתי נדרי
כלומר ומצוה לאכול , שלא יבא לידי נותר, ומחמת שהוא נדר,
לכך אמרה זבחי
שלמים עלי, שנדר הוא
הרי עלי, וכן כל עניני פיתוי
יצה״ר, כך הוא בדבר, שהוא
טו״ר, כי ברע גמור, אינו יכול
לפתות, ואין בדבר טוב, שיכול
לפתות כמו
באכילה של מצוה ושמחה של מצוה, ומזה יכול
מאוד למשוך
אותו, ע״כ אמר
זאת, בכדי שיתבונן האדם,שאין אכילה של מצוה בעולם יותר מהשלמים, כי
אפילו בשבת יכול לפטור א״ע (=את
עצמו) בכסא דהרסנא, כשהוא עושה
לכבוד
שבת, אבל שלמים, אכילתו מצוה, וגם צריך ליזהר, שלא יבא לידי נותר
וגם
בשמחה הוא מ״ע (=מצות עשה), כמ"ש
ואכלת שלמים ושמחת גו' ומראה
שכל פיתוי יצה״ר, הוא מזה ומה
שבא מזה ומכ״ש בשאר אכילות ושמחות של
מצות, שצריך האדם
מאוד מאוד להשמר ולהזהר א׳׳ע, שלא יהא אחיזה יצה״ר
משם.
פסוק טו: "עַל-כֵּן
יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ".
על כן יצאתי, כיון שיש מצוה תחת ידי כזו, ואני, יודע
שאתה אוהב
מצות
ואני אוהבך מאוד עלכן יצאתי לבקש אותך, שתעשה המצוה והי' מן השמים
סיוע שאמצאך
תיכף.
פסוק טז: "מַרְבַדִּים
רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם".
"מרבדים רבדתי ערשי", כי עוה״ז דומה ללילה ועניני עוה"ז
נקרא
מפה וזהו
כאשר, שהוא רגיל בתענוגי מצוה, אז
יאמר לו היצה״ר, למה תניח את
העוה״ז
אשר הוא
טוב ונאה (ונלע״ד, שמרבדים, הוא מלשון
רביד הזהב על צוארו,
שכל
טרחותו ומשאו, בשביל אכילה ושתיה הוא
טוב ונאה כמו רביד,
וז״ש
בס״ת פ׳ ויצא על
קדלאה מכל אטונא מצרים, וז״ש כאן חטובות אטון
מצרים), חטובות מלשון חטיבה,
כלומר המובחר. "אטון מצרים", משא כל
מצרים,
כלומר מן המובחר , שנושאין במצרים, והיינו שם כל
תענוגי
העוה״ז
שם סוד ההאוני ושורש
כל הטומאות, כמ"ש, כי ערות
הארז גו׳.
פסוק יז: "נַפְתִּי
מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן".
"נפתי משכבי", כי מה שהולכין בעניני עוה"ז
ואינו מתבונן דרכיו, נקרא משכב,
שבוכה על המטה, ואינו עושה כלום, וזהו שאומר לו, אין לך להתבונן עתה
בדרכך,
אלא לך, כאשר לבך חפץ, ומה שאתה מתיירא מעבירות אדרבה נפתי
משכבי, מה שאין אני מתבונן עמך עכשיו, אח״כ אניף אותם
מלשון חנופה,
כמ״ש גדולה
תשובה, שעונות נעשו לו כזכיות, וכל מה שיהי׳ יותר יהי׳ זכיות
יותר.
"מור אהלים וקנמון", הענין כמ״ש מור ואהלות וקציעות
כל בגדותיך,
ואמרו א״ת בגדותיך אלא בגידותיך, כלומר שהעבירות יהיו
כזכיות ויש ג׳ מיני
עבירות חטא ועון ופשע, וחטא הוא שוגג, או עשה שהיא עבירה
קטנה, כשעושה
תשובה עליה היא נעשת מצוה גדולה, ועון הוא
מזיד, וא״א שיהי׳ במעלה חטא,
אף שעושה תשובה, וכן פשע א״א שיהי׳ במעלה העון, לזה אומר מור הוא בלשון
קודש
ולשון זכר זהו קאי על חטא, שיהי׳ במעלה גדולה, ואהלות הוא ג״כ
בלשון קודש
אך
הוא
לשון נקבה, וקציעות הוא לשון תרגום, שהיא פחותה
מלשון קודש וגם בלשון
נקבה, כי זה קאי על פשע, אבל היא, דהיינו, האשה
זונה,
שהוא היצה״ר, אומר לו שקר,
שיהי׳ הכל במעלה גדולה, לכן אומרת מור
ואהלים וקנמון, בלשון קודש ולשון זכר, ולכן אין לך להניח מלהתענג תענוגי
עוה״ז,
וענינים בשביל העבירות הבאים מחמת זה.
פסוק יח: "לְכָה
נִרְוֶה דֹדִים עַד-הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים".
"לכה
נרוה דדים עד הבקר", כלומר, שנעשה
מעשינו עד הבקר שהוא סוף ימיו.
נתעלסה באהבים אח"כ, כאשר יאיר הבקר ואתפרש
ממך מ״מ נשמות באהבה
רבה, אשר בינינו והיינו בסוף ימיך, אע״פ שתעשה
תשובה מ״מ נשמות באהבה
ישינה (ונלע״ד מ״ש באהבים ,כי אין העבירות נעשין
זכיות אא״כ עושה
מאהבה, כמשחז׳׳ל, כאן מיראה כאן מאהבה, ולכן אמר
שנשמות אא״כ
ג״כ
באהבים, ע״י שנעשה תשובה, תאהבה
וסוד העיין, שנרוה דודים, הוא
במעשה בגלוי, וזה אינו,
אלא בלילה בסוד במעשה ידיך ארגן רננה ברמשא,
לכן אמר דודים בסוד, אשר קדש ידיד מבטן.
"נתעלסה באהבים", אחר כך
כשיאיר אור הבקר, כי שמחה בצפרא, שהוא בהעלם בסוד שמחתני ה׳
בפעליו,
והבן).
פסוק יט: "כִּי אֵין
הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק".
"כי אין האיש בביתו", ואין אתה מתיירא ממנו וא״ת,
פן יבא לזה אמרה הלך
בדרך למרחוק, ולא יבא עכשיו כלל, ונוכל
לרווח עד הבקר.
פסוק כ: "צְרוֹר-הַכֶּסֶף
לָקַח בְּיָדוֹ לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ".
"צרור
הכסף לקח בידו", וא״ת שמא שכח המעות ויחזור, או שמא
יבא ליטול
עוד מעות, לזה אמרה צרור הכסף לקח בידו, ולא נשאר מאומה ולא יחזור
בודאי. "ליום הכסא יבא ביתו", שאם לא היה זמן לביאתו, אפשר שעכשיו
יבא ממקום,
שנסע, אבל הוא קבע זמן לביאתו, ואין זמנו עדיין. והענין שד׳
דרכי השם,
שצריך האדם, כמ״ש, כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים
תוכחת
מוסר, שהן
תורה ומצות ויראה וחכמה נר מצוה, ותורה אור הן
תורה ומצות
ודרך חיים הוא חכמה, כמ״ש והחכמה
תחיה את בעליה,
ויראה הוא
תוכחת מוסר,
ואמר לו היצה״ר בפיתויו, שאל ישית לבו לד׳
הדברים עכשיו,
נגד חכמה אמר, כי
אין האיש בביתו, שבהמ״ק חרב, והקב״ה אינו שוכן בציון,
שמשם בא החכמה, כמ״ש ואבדה
חכמת חכמיו,
ונגד יראה אמר, שהלך לדרך
למרחוק, שיראה נמשך
מבינה, שמשם דינין
מתערין ובינה נקראת רחוק,
כמ״ש מרחוק ה׳ נראה לי, ועכשיו אין
בינה, כמ״ש ובינת נבוניו תסתתר, וזהו
הלך למרחוק. "צרור הכסף לקח בידו", הוא
נגד
תורה, שנקרא צור תעודה גו׳,
כלומר, שהתורה
חתומה עכשיו, ואף אם תיגע עצמך לא
תדע, כי מלכה ושריה
בגוים אין תורה.
"ליום הכסא יבא ביתו", לעת קן יחזור ויבא
לביתו, אז יהיו
המצות בשלימות, אבל עכשיו אין מצות נוהגות, ולכן אל תשית
לבך
עליהן, שעכשיו,
אף אם תרדוף אחריהן
לא השיג.
פסוק כא: "הִטַּתּוּ
בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ".
"הטתו ברוב לקחה", כמ״ש
והחזיקה בו ואמר ברוב לקחה הוא,
נגד ונשקה לו
בחלק שפתיה, בזה שתאמר לו,
בפתוי׳ תדיחנו מכל וכל,
כי מתחילה במה,
שלקחה והחזיקה בו הטתו, והוא נוטה עדיין לכאן ולכאן, אבל בדיבוריה
הדיחה אוחו מכל וכל.
פסוק כב: "הוֹלֵךְ
אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל-טֶבַח יָבֹא וּכְעֶכֶם אֶל-מוּסַר
אֱוִיל".
"הולך אחריה", כיון שמדחה אותו
מדרך חיים, אז הולך הוא בעצמו אחריה,
ואינה צריכה עוד לפתות אותו.
"פתאום", נגד, מה שאמרה לעיל
"נפתי
משכבי", והיינו שיעשה תשובה אח״כ, לכך אמר
פתאום כשור לטבח, ולא
ידע, כי
בידו נכון בידו יום חושך והן
ד' דינין, שיעברו עליו מיתה וחיבוט
הקבר כף הקלע וגיהנם. נגד
מיתה אמר הולך אחריה, כמ״ש בזוהר פ׳ ויצא
בס״ת, כאשר היא יורדת ליטול נשמה, או
הוא סובר, שבאת עכשיו ג״כ
למלאות תאותו, אבל היא הופכת לו
עורף וממית
אותו, וזהו הולך ועוד הולך
אחריה, כמשחז״ל דרגליהון דבר
אינש אינן ערבין
לאתר דמתבעי תמן מובלין
יתיה, והוא עצמו הולך
למות. וכעכם אל מוסר
אויל", זהו חיבוט הקבר
ושורף אותו כארס הנחש
את כל אבר ואבר, שנהנה בעוה״ז, שלא במצוה.
פסוק כג: "עַד
יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל-פָּחוְלֹא-יָדַע
כִּי-בְנַפְשׁוֹ הוּא".
"עד יפלח חץ כבדו", הוא
כף הקלע, שזורקין אותו ממקום למקום, ומלאכי
חכלה זורקין בו חיצים וכלבים אוכלין אותו.
"כמהר
צפור אל פח", הוא
הגיהנם, משחז״ל ואל יבטיחך יצרך, שהשאול בית מנוס לך,
היינו,
שמתחילה דנין אותו ביסורים קשים ומרים כ״כ, עד שכאשר רואה את
הגיהנם
חושב להסתר א״ע בו מהם, וזהו שהשאול
ביה מנוס לך, כלומר,
תחשוב לנוס
לשם
מן היסורין, הרי היסורין, שקודם הגיהנם הן קשין יותר
מגיהנם, וזהו
כצפור אל פח ינוס, בעצמו כן ינוס הוא לגיהנם, ולא ידע, כי
בנפשו הוא, שעד
הגיהנם, ידון הגוף, ובגיהנם ידון
את הנפש.
פסוק כד: "וְעַתָּה
בָנִים שִׁמְעוּ-לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי-פִי".
"ועתה בנים שמעו לי",
כלומר תקבלו לעשות והוא חכמה.
"והקשיבו לאמרי
פי", היא
בינה, שצריך להקשיב את כל הדברים, כדי שיבין,
דבר מתוך
דבר,
וכמ״ש, להקשיב לדעת
בינה.
פסוק כה: "אַל-יֵשְׂטְ
אֶל-דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל-תֵּתַע
בִּנְתִיבוֹתֶיהָ".
"אל ישט אל דרכיה", הוא על החמדה
שדרך
הוא באיתגליא, והחמדה הוא
באתגליא, כמ״ש למעלה (ולכן
אמר אל ישט לשון שטות, כי
הוא שטות,
שאין לו הנאה בעוה״ז ועוה׳יב).
"ואל תתע בנתיבותיה", הוא
נגד התאוה,
שהוא באיתכסיא בביתו, לכן אמר נתיבותיה
(ומפני שהתאוה, לפי הנראה,
הוא טוב, לכן אמר,
אל תתע) הן
בפנימיות ובחיצוניות.
פסוק כו: "כִּי-רַבִּים
חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל-הֲרֻגֶיהָ".
"כי רבים חללים", הוא
נגד התאוה,
שהוא היפוך
התורה, שיושב ג״כ בביתו
ולומד, וזה יושב בביתו, ואינו לומד, רק ממלא
תאוהו, לכן אמר,
שרבים
חללים הפילה, כי רבים הוא בתורה בסוד
רב רבי רבן ואמרו חללים, כי התאוה
הוא
בפנים, לכן
אמר חללים, שחלל הוא ג״כ בפנים, כמ״ש חז״ל רשעים
בחייהם קרוים מתים, דכתיב ואתה חלל רשע גו׳, והיינו בנפש.
"ועצומים כל
הרוגיה", הוא על החמדה, שהוא נגד המצות, אומר עצומים, שהוא גבור
באברים, שהן העצמות, כלומר
, שהחמדה הורג, אף הבעלי מצות, לפי שהוא
היפוך המצוה, והיינו, כמו המצות צריך לרדוף אחריהן, כמ״ש, וכמצותיך
תרדוף
נפשי, כן הבעל החמדה הוא
רודף תמיד, כמ׳׳ש למעלה, ואמר הרוגיה
לפי שהחמדה, הוא בגלוי, וכן האברים והמצות הן בגלוי, לכן אמר הרוגיה
באתגליא.
פסוק כז: "דַּרְכֵי
שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל-חַדְרֵי-מָוֶת".
"דרכי
שאול ביתה", הוא על התאוה, לכן אמר ביתה, שהוא
בבית, כנ״ל ואמר
שאול, כמ״ש הרחיבה שאול נפשה, שהוא הגיהנם.
ונגד החמדה, אמר שיורד
אל חדרי מות, ולכן אמר יורדות,
והרי אמר כאן תאוה
וחמדה ובכל א׳ ב׳
בפנים ובחוץ בהתאוה חללים בנפש ומות בגוף, וכן בחמדה
הרוגיה בגוף
ושאול בנפש, מפני שבתאוה היא ג״כ ב׳ דברים, א׳
בחוץ, שאינו
לומד כלל,
רק רואה למלאות תאותו, והב׳ שלומד, אך לקנטר או
למלאות חפצו ותאותו
אשר
חפץ, וכן
בהחמדה, שאינו לומד כלל, או שלומד למלא חמדתו, וזהו
תעינו תתענו סרנו
ממצותיך וממשפטיך הטובים, ולא שוה לנו, כלומר תעינו
מתחילה, מפני שדרך היצה״ר
נבא באותן הלומדין, לאמר לו למוד, אך מ״מ
עשה גם להנאתך, כי א״א לאמר, שלא ילמוד כלל, כי לא ישמע אליו, אך
אומר, שילמוד גם להנאתו, וכאשר
ירגיע אות,ו שירדוף אחר הנאתו, ואינו
יכול להיות
בלא זה, אז ממילא הוא לא ילמוד, כי צריך לזה, שהוא מורגל בו
וזהו מתחילה
תעינו, והיינו סוברין, שאוכל לעשות שניהם ללמוד, ולמלאות
הנאת הגוף,
ואח״כ
תתענו ממילא, שאי אפשר מחמת הרגל הנאת הגוף, היצר
הרע אומר לו, שחולה הוא מחמת
שעזב הרגלו, ואחר כך סרנו ממצותיך
וממשפטיך הטובים, שאין
אנו רודפין אחריהן, ואח״כ
ולא שוה לנו, כלומר
שלא היה שוה אצלינו, אם יזדמן לפנינו מצוה, בלא טרחה
ויגיעה,
אעפ״כ, לא עשינו, כי לא שוה לנו כלל, וז״ש אח״כ,
יעזוב רשע דרכו, הוא נגד
הב׳, שמבחוץ שדרך הוא באתגליא, ואיש און מחשבותיו, הוא
בפנים, וישוב
אל ה׳ וירחמיהו, הוא נגד, מה שבפנים,
שרחמנות הוא בפנים,
ולכן אמר ה׳
ואל אלקינו, כי ירבה לסלוח, הוא נגד יעזוב רשע דרכו, שהוא באתגליא, ולכן
אמר אלקינו, כי
ירבה לסלוח, אפילו באיתגליא.