משלי פרק ח'
פסוק א: "הֲלֹא-חָכְמָה
תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ"
"הלא
חכמה תקרא", כי
למעלה אמר חכמות בחוץ
תרונה היפך הגזלנים, שאמר
שם נארבה לדם כו׳, והוא סוד הדכורא,
כן אומר עכשיו כאן היפוך האשה
זונה, סוד הנוקבא,
שהיא הכל בנשף בערב יום, אבל החכמה תקרא באיתגליא
ואין צריך להתבייש בה,
וכמו שאמר למעלה ד׳ בחינות התורה
פרד״ס, ואמר
שם תרונה קולה תקרא אמריה תאמר כן הוא כאן
חכמה, תקרא היא קריאה
לתבונה תתן קולה, הוא קול
מבוא פתחים, תרונה הוא
רינה שמעו, כי אדבר
הוא אמריה תאמר, וכמו שם שהקריאה
הוא לפנים מן הקול, כן הוא כאן
מתחילה קריאה ואח״כ קול,
וכמו שם בראש הומיות תקרא כן הוא כאן בראש
מרומים, וכמו שאמר שם בפתחי שערים,
כן הוא כאן מבוא פתחים (ומ׳׳ש כאן
אצל חכמה קריאה, ושם היא בבינה סוד רמז,
וכן כתיב, כי אם לבינה תקרא,
וכן מ״ש על מבוא פתחים תרונה,
ושם על הפשט, שהוא בחוץ
תרונה יובן
בפסוק שלאחריו, אם
יבין על בוריו ויראה, שהוא
מתוק מדבש).
פסוק ב: "בְּרֹאשׁ-מְרֹמִים
עֲלֵי-דָרֶךְ בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה"
"בראש מרומים עלי דרך בית נתיבות
נצבה", הן שלשה דרגין של החכמה כמ״ש
בס"י נתיבות פליאות חכמה פליאות
סוד הפלא׳ ואמר בס״י רוח מרוח חקק
וחצב עשרים ושתים אותיות
יסוד כו׳, וזהו פליאות וזהו מ״ש בזוהר פרשה שלח
לך רישא וגיזעא.
ושבילא וז״ש כאן
בית נתיבות נלכה כמ״ש בתיקונים קוטרא
בגולמא נעיץ בעיזקא נקודה בהיכלא ולא
איתגליא חכמה אלא בביתא וז״ש ל״ב
נתיבות שהן כפולין וכן למטה השערים ג״כ כפולין
ליד שערים כו׳ מבוא פתחים
כו׳ והיינו כמ״ש בספר יצירה הבן
בחכמה כו', והענין שכל
א' כוללו למטה, לכן
כל א׳ כלול מג׳ וז״ס הדעה במקום הכתר והג' חכמות הן א׳
החכמה הידוע לכל
כמו יום שהכל יודעין צרכו,
והב׳ הוא חכמה נסתרת, ואינה גלויה אלא לחכמים
כמו הלילה לפי
הנראה, אין בה צורך, אך מי שיש בו מוח בקדקדו, הוא מבין
צרכה והג' החכמה הנעלם מעין כל חי, כמו שאמר למשה, כך
עלה במחשבה, וכן
אמר למטה חכמות בנתה ביתה,
חכמות הוא בראש מרומים, עלי
דרך ביתה הוא
החכמה הג׳, שנאמר עליה בחכמה יבנה בית,
והוא מה שאמר כאן בית נתיבות
נלכה (כלומר הנתיבות של החכמה עליונה נצבה
להבית, כמ״ש למעלה בראש
בית והנתיבות עצמן הוא
חכמה תתאה) וכן
למטה בבינה אמר ג'
בינות, כמ״ש
כי אם לבינה
תקרא, ונאמר ואיש
תבונות ידלנה, וכשנכללין נקראין כולם ע״ש
בינה, כמ״ש
כי לא עם בינות הוא.
פסוק ג: "לְיַד-שְׁעָרִים
לְפִי-קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה"
"ליד
שערים לפי מבוא פתחים תרונה", כמ״ש
חז"ל מאי טעמא כרעה
דה״א
תלויה דאי הדר
לעייל בהך כו', וליעול בהא לא מסתייעא מילתא
ר״ל כמ״ש בפי׳
על ישעיה שהפתח התחתון הוא שער הצדיקים, כמ״ש זה השער לה' צדיקים
יבואו בו, אבל הבעלי תשובות צריכין פתח קטן, כמ״ש שם בסוד
ח' וק׳ גער חית
קנה
וכבר כתבתי שכאן הוא ג'
דרגין ימינה, ליד
שערים, ושמאלא מבוא פתחים
ולעילא הוא לפי קרת, והן צדיקים
וב״ת עשה ול״ת, וכן הפתח עצמו נחלק לג׳,
כמ״ש על המשקוף ועל שתי המזוזות, וכן
הבי״ת נחלק לג׳, כמ״ש
לעיל בסוד
בית יסוד
תקרה, אלא שם הוא בסוד ה' וכאן הוא בסוד
ב' וז"ס בביתא בהיכלא
וכן אדם נחלק ג״כ לג׳
רב״ג נגד אמ״ש הכולל הכל, כמ״ש בס״י ולאלה ג׳
משמשין פה
ויד ורגל, וז״ש כאן ליד
שערים לפי קרת מבוא פתחים וידוע,
שמ״ט
שערי בינה הן, וזהו
מבוא פתחים ונכללין במ״ב והמ״ב נכללין בי״ד
בסוד ג'
ידוה, וכללי הכללים הוא בה״א,
לכן הה״א נכתב י״ד, והן ה׳ פתוחי
חותם,
שמשם המשים שערים ז״ש ליד שערים, לפי
קרת
לפי הוא פתוחי חותם והן מילוי
דב׳ אותיות הראשונות
דאימא, כי כרשם
חמשה ואלף
חמשה הוא ה' פתוחי
חותם מיהם, ואל״ף הוא כלל הפה (כי ראשיתו וסופו ואמצעיתו
של הה׳
מוצאות
הוא אלף) כלל כולם, ומ״ש בתיקונים שכולם מנוקדים
באלפין, שהוא חלל
כולם והן
בכללן חמשה אותיות כנגד הנ״ל, וקרת הוא הוא״ו,
שאחריהן במילוי
הנ״ל ונשאר י״ד, וזה
הוא ליד שערים,
וכמ״ש בסוד, כי
י״ד על כס י״ה מבוא
הוא
ט׳ אתוון דשמח מפרש,
שהן מבוא אל הפתח, שהיא כוללת
ג״ר דאימא.
פסוק ד: "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי
אֶל-בְּנֵי אָדָם".
"אליכם אישים אקרא..." כאן הוא
סוד הדעת, שהוא בסוד ארבעה כמ״ש, כי
אל דעות ה׳, וכל א׳ כולל שנים
שנים, שלמעלה ממנו, שהוא מחברן
ושנים
שלמטה ממנו, שהוא מחברן, וז״ש כל רזא
דמהמנותא
ביה תליא, לכן אמר
אקרא וקולי
כמ״ש למעלה לחכמה תקרא, ותבונה
תתן קולה ושתים
למטה
הבינו גו׳ שהוא מתפשט שם, ולפי שנאמר
שממית גו' והיא גו׳, לכן
הוא כאן
פתחים וכסילים והבינו ג״כ כולל חו״ב, כי הד' ראשונות הוא בינה ועם הו',
הוא חכמה בסוד א"ל ב״ס בסוד החכ״ד חסר ומלא ושני פעמים הבינו שק כלולין
זה בזה כנ״ל
ואמר אישים ובני אדם, כי חכמה הוא נעלם יותר מבינה וא׳״כ
הבינה אפשר לומר לכל
אדם, אבל החכמה אין לומר רק להגדולים, וזהו אליכם
אישים שהן הגדולים כמ״ש מי שמך
לאיש בר וגו׳, וכמ״ש הלא איש אתה
כו'
אקרא :ןהוא החכמה וקולי שהוא הבינה, כמ״ש
למעלה לכני אדם שהן
הפשוטים וחמשה שמות לאדם: אדם
גבר איש ובן אדם ואנוש ואנוש
הוא
הפחותה, כי עד אנוש הי׳ צלם אלהים, ומשם ואלך נשתנו
כמ״ש במ״ר בלא
נשאר אלא
בחינה התחתונה בחינה שניה שבנפש, שהוא
שתופא דגופא והן נגד ה׳
דרגין של
נשמת אדם, כמ״ש אשרי אדם מצא
חכמה וכו', ומ״ש ואדם יפיק
תבונה הוא בתבונה של
החכמה כמ״ש לעיל לכך נאמר ואדם
שהיא בחינה
החתונה, שנתקפל נה״י של תכונה
החדשים שהיא תבונה שניה מלכות דתבונה
בסוד ג׳ ההין והן ג׳ היום של שבת של יודי״ן, אבל דאלפי׳׳ן
הן ג׳ של ביום
השביעי דויכולו, שהן ביתא והיכלא, ואמר מי נתן לשכוי
בינה ואיש דעת
מאמץ כח מה שמו ומה שם בנו, כי תדע מה אנוש כי הזכרנו, ובן אדם כי
תפקדנו
שהן נשמתין חדתין עתיקין כמ״ש בתיקון ע׳ החדשים בראשית ברא שית דא
מטטרו״ן אות בצבא גו׳ הה״ד, אז הוחל גו׳ וכולהו אתפשע גו׳ ותפקדנו כמ״ש
ועל
נשמותינו הפקודות לך ואיש הוא השר כמ״ש למעלה, לכן הן ד׳ שרים שרי
אלפים כמ״ש בפ׳
דברים ועל שמו נקרא ג״כ צדיק איש, וכן תלמיד
חכם אדם
ועד כאן הוא עשרה דרגין,
שנכללין בשלשה ודעת שנתפשט למטה, לכן אמר
אליכם אישים אקרא ואקרא הוא כמ״ש
ויקרא אלקים לרקיע שמים, וכמ״ש
וידי יסדה ארץ גו׳ וקרא זה אל זה גו׳ ג׳
קדושות. ואמר אישים אקרא לפי
שהאישים הן קרובים שהן השרים, לכן אין צריך אלא
קריאה, אבל בני אדם
שהן רחוקים אמר קולי.
פסוק ה: "הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ
לֵב".
"הבינו פתאים ערמה",
שהפתאים מחמת
שנתפתו ביצרן, מחמת שאינן יודעין
ערמומיות ומאמינים בו, לכן אמר הבינו ערמה,
שלא יתפתו עוד ביצרן.
"וכסילים הבינו לב", שהכסיל מחוסר שכל אמר הבינו לב ערמה
הוא ה״פ כבוד
אל שהן ה׳ פתוחי חותם, נש״ב ול״ב הוא ל״ב נתיבות חכמה, והן בסוד
ברוך
בסוד שני שינין כאן של ג׳ ראשין בימין המניח, ושין של
ד' ראשין בשמאל
המניח
ובאותן הג׳ פרשיות הן נש״ב ול״ב בנתיבות, שהן כ״ב וי׳
דהיינו בפ׳
ראשונה עד ה׳ קנני גו׳ הוא
נש״ב, שהן כ״א פסוקים וכל א׳ נחלק לב׳ הרי מ״ב
רק בפסוק יראת ה׳ גו׳ הוא חמש, ובפסוק לי עצה גו׳ הוא ד׳, ובפסוק עושר גו׳
הוא ג״כ ד׳ ובפסוק טוב הוא ג׳ הרי
נש״ב וז״ס ב״ו וב״ס דשבת, שהוא בסוד
יובל וכמ״ש בפ׳ בהר ובה, הוא נגד שמיעה,
והן נגד ג' סעודות דשבת ונגד ג׳
היום בסוד שם של י״ב, שהן מכוונין
שם בקרא ובפ' שניה
ט״ו ובהם ל״ב
נתיבות פ׳ ראשונה כ״ב, כי בכ״א ב׳ ובפסוק עד לא עשה גו׳ ואהי
גו' בהן ג׳ וב׳
שניי׳, שהוא ועתה הוא עשרה, וכאן הוא שם של י״ב הנ״ל ובפ׳ ראשונה
היא
תחילה י״א פסוקים ה׳ נגד ו׳ ומאני שכנתי גו׳, הוא עשרה
פסוקים, והוא
נגד
יו״ד לכך כתיב ב׳ פעמים אני, שהן
חמשה נגד חמשה כמ״ש בס״י, ולכך כופלין
בסוכות את השם אני.
פסוק ו: "שִׁמְעוּ כִּי-נְגִידִים אֲדַבֵּר
וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים"
"שמעו",
פי' שמעו כל דברי אפילו פשוטי
תורה, ואמר כאן ששה פסוקים נגד
מקרא ומשנה וגמרא ומדרשות ואגדות שבאגדות, הן ב׳ מוסר וסודות, ואמר כאן
נגד מקרא.
"כי נגידים אדבר", כלומר כי דברי היו עם השרים, ודרך המדבר עם
השר אינו מדבר דברים מיותרים, אלא כל דבור ודבור הוא לצורך גדול, כן הוא
דברי,
והיינו שכל הדברים האלו דבר עם משה ואהרן, אך לישראל הי׳ באמירה
כמ״ש וידבר ה׳ אל משה לאמר וכמ״ש לעיל. ועוד כי נגידים אדבר כל דברי הם
שרים ונגידים, ולכן
שמעו כל דברי. "ומפתח שפתי משרים", כלומר כמ״ש על
ספר הישר ואמרו זה בראשית גו׳, "ומפתח שפתי", שהוא התחלת התורה הוא
נקרא ישר.
פסוק ז: "כִּי-אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי
וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע"
"כי אמת" גו׳, הוא
נגד משנה, שמשנה כל תיבה הוא דין בפ״ע, והמשנה נבנה על
כשר ופסול טמא וטהור, אסור ומותר,
וזהו כי אמת גו׳, כלומר כל מה שיהגה
דהיינו, כל דיבור שבמשנה שמכשיר ומטהר
ומתיר הוא אמת. "ותועבת שפתי",
ומה שאני מטמא ופוסל ואוסר הוא רשע.
פסוק ח: "בְּצֶדֶק כָּל-אִמְרֵי-פִי אֵין
בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ".
"בצדק כל אמרי פי", הוא
נגד הגמרא שפעמים אומר חסורי מחסרא ופעמים
אומר תני כך, ולא תאמר ח״ו, שהוא
דבר זר, אלא הכל בצדק.
"אין בהם עקש
ונפתל", כי פעמים אינו מתקבל
דבר מחמת ב׳ טעמים א', שהוא
דבר עקום
ועקש והב׳ הוא אע״פ שהוא ישר,מחמת שהוא מרבה
דברים, ומערבב כמה
דברים זרים יחד בפלפולו ומעייל פילא בקופא
דמחטא וע״ז אמר שבתורה
אינו
כן אף שהוא שקיל וטרי, אין בהם נפתל, שהוא ערבוב
דבדים זרים יחד, וגם
אין בהם עקש.
פסוק ט: "כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין
וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת".
"כלם נכוחים" כו', הוא נגד מדרש כגון ספרא
וספרי וכדומיהן, שהן תמוהים
מחמת שני
דברים א׳ שדורש את הדין מה שבתורה מפורש, שאין הדין כן כמו עין
תחת עין וכו', והב׳ שדורש את הפסוק, כגון ואם לרבות התמורה וכדומה מה
שאין מוכח כלל מן הפסוק הזה, וע״ז אמר כולם נכוחים למבין
נגד מה שאין
מוכח, אמר שכולם נכוחים, רק למבין למי שמבין
דבר מתוך דבר
. "וישרים"
כו׳, כלומר, ומה שדומה בעיניו, שאין הדין ישר, אמר שישרים, אך למוצאי
דעת,
למי שיש לו דעת תורה.
פסוק י: "קְחוּ-מוּסָרִי וְאַל-כָּסֶף וְדַעַת
מֵחָרוּץ נִבְחָר".
"קחו מוסרי", הוא נגד אגדות, שבהן דברי מוסר. "ודעת" גו', כמ״ש הרוצה
לידע אלהים ידבק באגדות, וזהו
ודעת מחרוץ נבחר. (מ״ש
אצל מוסר כסף
ואצל
דעת חרוץ, כי מוסר נצרך לכל, אבל דעת אינו אלא למבינים, כן
הכסף
נצרך לכל, אבל חרוץ הוא לעשירים).
פסוק יא: "כִּי-טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל-חֲפָצִים
לֹא יִשְׁווּ-בָהּ".
"כי טובה הכמה", הוא נגד הסודות. "מפנינים" גו׳ פי׳, כמ״ש לעיל שהאדם
קונה
דבר, שחביב בעיניו מחמת שני דברים, אחד שצריך מאד, והשני שהוא דבר
יקר מאד, ואינו בנמצא, וזהו שסודות התורה
טובים מפנינים, שהם יקרים
מאד.
"וכל חפצים", מה שצריכים להם לא ישוו בה.
פסוק יב: "אֲנִי-חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת
מְזִמּוֹת אֶמְצָא".
"אני חכמה" גו׳, כלומר, במקום שאני חכמה שוכן שם, שוכן ערמה, כי מן
התורה
יולד לו ערמה כמו יעקב, שהיה
איש תם, והוא רימה את עשו ולבן.
"ודעת מזימות אמצא", כלומר, אני ממציא לו דעת, שיהא
יודע לשמור א״ע
מזימות, כמ״ש למעלה, והוא פנימיות של הדעת, אמר אמצא סוד
ודעת
אלהים
תמצא.
פסוק יג: "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת-רָע גֵּאָה
וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי".
"יראת
ה׳", כלומר ותבוא לידי יראת ה׳, ויראת ה׳ שנאת רע גאה וגאון- גאה הוא
מי שמתגאה
בעצמו, ואין כל העולם נחשב כנגדו, וגאון הוא, שמתגאה ומחמת
גאותו רוצה, שהוא ישורר עליהם .
"ודרך רע ופי תהפוכות", כבר כתבתי
למעלה, שהוא הרע והמרמה, והן ג׳
דברים, שהן הקנאה והתאוה והכבוד, וכל
אחד כלול מב' בקנאה, שהוא
הרע, הוא רע ומרמה ובתאוה תאוה וחמדה
ובגאוה גאה, וגאון וזהו אלהי נצור
לשוני מרע, הוא רע ושפתי מדבר מרמה,
הוא מרמה, ומ״ש, אצל הרע לשון, ואצל המרמה שפתי כבר
כתבתי למעלה.
ולמקללי נפשי תדום נגד גאה
נפשי כעפר לכל תהיה, הוא נגד גאון, פתח
לבי
בתורתך נגד תאוה, שהוא היפוך התורה, כמ״ש לעיל, ובמצותיך תרדוף נפשי,
הוא כנגד החמדה, כן הוא כאן יראת ה'
נגד תאוה, שהוא היפוך התאוה כנ״ל
שנאת רע, הוא החמדה,
שהיא הנוקבא של רע, ולכן אמר
שנאת רע גאה וגאון
כמשמעו ב' בחינות של
הגאוה, ודרך רע, ופי
תפוכות הוא הרע
ומרמה.
פסוק יד: "לִי-עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי
בִינָה לִי גְבוּרָה".
"לי עצה וגבורה",
פירושו, כמ״ש לאמר לאסירים
צאו,ולאשר בחושך הגלו,
כלומר, שאותן שיודעין, שהוא
פיתוי
יצה״ר, אך הוא אסור ה״י, ואינו יכול
להתגבר עליו, ולצאת ממנו, לאמר להם צאו, ולאותן שהם
בחושך, ואין
יודעים, שהוא פיתוי יצה"ר, הגלו יתגלה להם, שזה פיתוי יצה״ר, וזהו
לי עצה
להתיעץ ולהבין פיתויי יצה״ר, וגבורה להתגבר עליו, אחר שיודע, שהוא פיתוי
יצה״ר, ותושיה הוא עצה, איך לידע החכמה, ולהוציא דבר מתוך
דבר, אני
בינה, שעיקר הוא
להבין דבר מתוך דבר
(מ״ש חז"ל עצה ותושיה וגבורה לי,
ואצל בינה אני, כי עצה ותושיה
וגבורה, קאי על האדם הלומד, כלומר זה
הלומד יהיה לו עצה ותושיה וגבורה, אבל בינה קאי על התורה
עצמה) ואמר
כאן ו׳ דרגין, שהוא חכמה ודעת, יראת ה׳, עצה, בינה וגבורה,
כי עצה ותופיה
הכל אחד, וזהו כמ״ש, ונחה עליו רוח ה׳, רוח חכמה ובינה, רוח עצה
וגבורה,
רוח דעת ויראת ה׳, ולכן כתיב, אצל חכמה ובינה בשניהם אני, ואצל גבורה ועצה
לי, וכמו ששם כוללין עשרה, כמ״ש שם, כן הוא כאן חכמה וערמה ומזימות הן
שני דרגין,
ודעת ובינה עצה וגבורה וחושיה ויראה ה׳.
פסוק טו: "בִּי
מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק".
"בי מלכים ימלכו ורוזנים יחוקקו צדק"-
שהרוזנים הם החוקקים דת ודין,
איך להתנהג וז״ש ומחוקק מבין רגליו,
ואמרו אלו נשיאים, שבא״י הלומדין
תורה, והם פוסקין הדינין, והמלכים הם שיראו,
שיתקיימו הפסק דין
והשרים הם הקבועים בכל העיירות, ששופטים לפי הפסק דין, שפסקו
הרוזנים וז״ש הן לצדק ימלוך מלך, ולמשפט שרים ישורו, כלומר שהמלך הוא,
כדי שישפוט
בצדק, ולא יעשה עולה במשפט, והשרים הם לשפוט, ונדיבים הם
תחת השרים, שיהיו משגיחין,
שיתקיימו הפסק דין, וכנגדן שרי אלפים גו׳
וכמ״ש בפ' דברים, ונקראו
נדיבים, שצריכין השוטרין להיותן נדיבין, ולא
אכזרים, ולא אוהב בצע, כי נגדן הוא
שונאי בצע, בכדי שיתקיים הפסק,
כאשר ישפטו השרים, וזהו בי מלכים ימלכו, ורוזנים
יחוקקו צדק, שכל
הפסקים והעצות הכל בתורה.
פסוק טז: "בִּי שָׂרִים
יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל-שֹׁפְטֵי צֶדֶק".
"בי שרים ישורו", הם השרים הממונים בכל
העיירות לפסוק הדינין צריך
למנותן בעלי תורה . "ונדיבים כל שופטי
ארץ", הם השוטרים, וכל שופט
שיהיה בארץ, הכל הוא ע״י התורה.
פסוק יז: "אֲנִי אהביה
(אֹהֲבַי) אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי".
"אני אהבי אהב", כי הס״א
לאוהבים אותה ומתדבקין בה, היא שונאו, שהיא
עצמה מקטרג עליהם, וכמ״ש לא תעבוד
את אלהיהם, כי מוקש הוא לך, שהם
עצמם יהיו למוקש לך, אבל אני אוהבי אהב.
"ומשחרי ימצאנני", כי הסטרא
אחרא, היא דבר, שאין לו שחר, וכל משחריו יעידו ויגידו,
שאין לו שחר, אבל
התורה משחרי ימצאונני.
פסוק יח: "עֹשֶׁר-וְכָבוֹד
אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה".
"עושר וכבוד אתי", כמ״ש עושר וכבוד
משמאלה, ואמר אתי, למי שלומד
לשמה, ואינו נוטל העושר והכבוד בעוה״ז,
הוא אתי, כלומר
זה העושר והכבוד
צפון לעוה״ב אתי. "הון עתק", עתק הוא
סוג יקר,
שאינו בנמצא, וקראו עתק
(נלע״ד, שהוא מלשון ויעתק, שאינו נגלה, כלומר שאינו בנמצא) והון
הוא
לשון הרבה, וזהו שיהיה הון עתק, הכל דברים יקרים מאוד, שאינם בנמצא כלל
והרבה
מאוד, כי דרך זה להיות מעט, מחמת שאינו בנמצא, ולעוה״ב יהיו
הרבה . "וצדקה", הוא כמ״ש וצדקה
תהיה לנו, כי נשמור כו׳, והיינו
ההצטרכות נקרא צדקה, והוא יותר מצדק,
כי צדק הוא, מה שמגיע לו, לפי
מדת הדין, וצדקה הוא, כל מה שיצטרך, אף שאינו מגיע
לו לפי הדין, וזהו
וצדקה, כלומר כל ההצטרכות.
פסוק יט: "טוֹב
פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף
נִבְחָר".
"טוב פריי מחרוץ", וא״ת ולמה אינו נותנין
להצדיק בעוה״ז העושר
והכבוד
הנ״ל לזה אומר טוב
פריי מחרוץ, כי
הפירות, שהאדם
אוכל מהן בעוה״ב, הוא
יותר טוב מהמובחר, שבעוה״ז, שהוא החלון,
והוא כמו המשל לאחד, שהלך
להמקום, ששם זהב בזול
גדול יותר מברזל, והפקח יראה, שלא להוציא
הוצאות מהזהב, ומסתפק א״ע כל מה
דאפשר, על שיבא לביתו, אז נוטל הזהב
שקבץ שם במקום
הזול, כן הצדיקים יראו לפרנס עצמן בעוה״ז בדוחק, כי
טוב
פירות עוה״ב, ג״כ
מחרוץ ומפז של
העוה״ז, בכדי שיהיה להם גם הפירות
בעוה״ב, ובעוה״ז אינן
רואין לקבץ תורה ומצות,
ואמר ופז הוא נגד ב' חכמות
שכתבתי למעלה ונגד חכמה הגלויה אמר
טוב פריי,
שהוא דוגמת הפרי, שהוא
בגלוי, והוא יותר טוב מחרון, ואפילו החכמות
הנעלמות מעין כל חי, אעפ״כ
הוא יותר טוב מפז.
"ותבואתי", הוא מה שאדם מוציא מעצמו, והוא
דוגמת
התבואה, שאדם זורע, ומוציא ע״י מעשיו, והוא מכסף נבחר, כי הכסף הוא
גלוי יותר מהזהב, כן הדברים, שהוא מוציא הי' נעלם
בהחכמה, אך
שם הי'
בהעלם
ועכשיו בגלוי,
כן הכסף הוא גלוי יותר, והוא נכלל בהזהב.
פסוק כ: "בְּאֹרַח-צְדָקָה
אֲהַלֵּךְ בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט.
"באורח צדקה אהלך", כלומר במי
שהולך באורח צדקה, באותו אדם אהלך.
"בתוך נתיבות משפט", באותן ההולכין
בנתיבות משפט, בתוך אותן אהלך,
וצדק ומשפט כבר כתבתי למעלה, שהוא צדק ומשפטי
(ונלע״ד שהוא נגד תורה
ומצות, לכן אומר אצל משפט, שהוא
תורה נתיבות, שנתיבות הוא
במים, ואצל
צדק אורח, שהוא ביבשה, ולכן אצל צדק כתיב באורח, ואצל
משפט כתיב
בתוך
כי הוא פנימיות וחיצוניות), והיינו, צדק לעולם לעשות צדקה עם כל בני אדם
ומשפט לעצמו וכן לעוברים על התורה.
פסוק כא: "לְהַנְחִיל
אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא".
"להבהיל אוהבי יש", שעוה״ז אינו שוה לעוה״ב
בב׳ דברים, אחד בעוה״ז הבל
וריק,ואין בו ממש כמ״ש,
בבן המלך והנזיר הבני אדם, מחליפין את היש באינו
יש, ואומרים על אינו יש,
שהוא יש וכו', והב'
שהוא עולם עובר כעוף פורח,
אבל עוה״ב הוא נצחי לעולם ולעולמי עולמים, וזהו להנחיל,
כלומר שהוא
נחלה לעולם, וגם יש
שהוא עולם יש והוא לאהבי. "ואוצרותיהם", הוא נגד
יראה, כמ״ש, יראת ה׳ היא אוצרו וליה לה מגרמה כלום, לזה אומר, אמלא
כמ״ש, ובדעת
חדרים ימלאו גו׳. יש הוא חו״ב ואוצרותיהם אמלא בדעת,
כמ״ש, ובדעת חדרים ימלאו
כל הון יקר ונעים, והן
תרין אחסנתין ותרין
עטרין, והוא סוד שם הששי שהך׳ כולל
ב׳ כפי"ן של מנצפ״ך, ועוד אוצרותיהם
הוא ד׳ של שם, והוא סוד הדגש, שבתוכה, והוא
סוד השם המחבר ב׳ השמות
ונולד מכפלן יש הוא סוד י' הנחיל בסוד ה״א וא״ו, וכן
אוצרותיהם אוצרות י׳ ,
ה׳,ס', ואוהבה כתיב בה׳ הוא
סו' גלופי גלופין דאבהין, ואוהב הוא
גלופין,
וזהו ואוהבה אהב, וכן בסוד
ב״כ, שהפסוק ושמי הוא רביעי לשלש הפסוקים
והוא ג׳׳כ בפ״ע בסוד ה׳ דאתקפל בסוד המאור הגדול המאור הקטן.
פסוק כב: "ה'
קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז".
"ה׳ קנני ראשית" גו׳, והן
כאן הל״ב נתיבות, שכלולין בבראשית, וזהו
ראשיה. וראשיה הוא ראשיה
השמות של מ״ב אתוון,
ושער הנ' של בינה
כלולה בהן. "ה׳ קנני ראשית דרכו", זהו
בראשית, כמ״ש, ואין ראשיה גו׳,
"קדם מפעליו מאז", הוא ברא הוא בסוד התשובה, שממנה
נבראו ונצטיירו
הכל.
פסוק כג: "מֵעוֹלָם
נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ".
"מעולם נסכתי", הוא אלהים, שאני הודעתי אלהותו בעולם .
"מראש",
הן אבהן את השמים . "מקדמי
ארץ", זהו את הארץ, והן שבעה
קדומין
לארץ, כמ"ש
במגרא, שבעה קדמו לארץ תורה, תשובה, ג״ע
וגיהנם, וכסא
הכבוד, ובהמ״ק, ושמו של
משיח. בראשית ברא כנ״ל את הוא גן עדן
וגיהנם
ימין ושמאל, וזהו א׳ ת׳ השמים הוא
השמים, כסא ו׳ הוא
שמו של משיח א״ת
הוא בהמ״ק, ששם מקום כפות רגליו, ובירושלמי וב״ר
חשיב במקום ג״ע
וגיהנם אבות וישראל, והן את אבות, שיעקב יושב אוהלים כלול משניהם
וארץ הוא ישראל, כמ״ש כי תהיו אתם
ארץ חפץ, כמ״ש בספרא דצניעותא
שוהארץ תניינא לאו
בחושבנא, שהוא קודם לארץ.
פסוק כד: "בְּאֵין-תְּהֹמוֹת
חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי-מָיִם".
"באין תהומות" גו׳,
הוא על פני תהום. "נכבדי מים", הוא על פני המים.
פסוק כה: "בְּטֶרֶם
הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי".
"בטרם הרים הטבעו לפני גבעות חוללתי", הוא
תהו ובוהו.
פסוק כו: "עַד-לֹא
עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל".
"עד לא עשה ארץ", הוא והארץ. וחצות הוא חושך, כמ״ש ישת
חושך סחרו כו׳.
"וראש עפרות תבל", הוא ורוח אלהים מרחפת, כמ״ש בס״י אחת רוח
אלהים
גו׳.
פסוק כז: "בַּהֲכִינוֹ
שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחֻקוֹ חוּג עַל-פְּנֵי תְהוֹם".
"בהכינו שמים" וגו׳ הוא, ויאמר
אלהים יהי אור, כמ״ש, הן המאורות
שנבראו ביום ראשון, ולא נתלו עד יום רביעי, וכ״ש למ״ד, שנגנז הן
הכנה
למאורות שביום רביעי. "בחוקו חוג על פני תהום", הוא סוד ויבדל, כמ״ש
במ״ב.
פסוק כח: "בְּאַמְּצוֹ
שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם".
"באמצו שחקים ממעל", הוא מ״ש-יהי רקיע ואמרו יחזקו הרקיע, ואע״פ
שפשוטו
של מקרא הוא על בריאת הרקיע מ״מ דבריהם אמת, שבבריאת זה
הרקיע נתחזקו השמים,
שלמעלה מהן, וזהו באמצו שחקים ממעל, ממעל לו.
"בעזוז עינות תהום", הוא מ״ש,
ויהי מבדיל בין מים למים, ויהי כן ואמרו
כמה בין מים למים, כמלא נימא, והן
עינות
תהום, שלמעלה, ונאמר שוקיו
עמודי שם, והן דע״י והן ו׳ ימים של י״ב ועיקר גלויין
בב׳ ימים הראשונים.
פסוק כט: "בְּשׂוּמוֹ
לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ-פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ".
"בשומו לים חוקו", הוא יקוו המים. ומים לא יעברו פיו, והוא אל
מקום אחד
כמ״ש, יהמו גליו לא יעברנהו, וכמ״ש מנערתך ינוסון גו׳, יעלו הרים גו׳, אל
מקום זה יסדת גבול,
שמת בל יעבורון. "בחוקו מוסדי ארץ", הוא ותראה
היבשה, ואמר
מוסדי ארץ, שהן העמודים, כמ״ש, על מה אדניה הטבעו.
פסוק ל: "וָאֶהְיֶה
אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו
בְּכָל-עֵת".
"ואהיה אצלו אמון", הוא תדשא
ארץ גו׳,
ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מעשה ידי
אמן. "ואהיה שעשועים יום יום", הן
יהי מאורות, כמ״ש יום ליום יביע אומר,
ולילה ללילה יחוה דעת".
"משחקת לפניו בכל עט", זה
ישרצו המים גו׳, ויקרא
גו׳, כמ״ש לויתן זה יצרת
גו׳.
פסוק לא: "מְשַׂחֶקֶת
בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת-בְּנֵי אָדָם".
"משחקת בתבל ארצו", זהו
תוצא הארז והוא הקניניא, שעתיד הקב״ה לעשות
לעולם. "ושעשועי את בני אדם",
זהו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, את הוא
מאמר, הנה נתתי לכם, כמ״ש בשעה
שישראל כו', ושמחים כו׳, וייטב לבו כו׳
זה השלחן גו׳, ובפרקי ר״א אמרו מאמר
עשירי, הוא לא טוב היות אדם לבדו
גו׳ וזהו את.
פסוק לב: "וְעַתָּה
בָנִים שִׁמְעוּ-לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ"
"ועתה בנים שמעו לי", היינו התורה תשמעו.
"ואשרי דרכי ישמרו", מי
שישמור את התורה לקיימה.
פסוק לג: "שִׁמְעוּ
מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל-תִּפְרָעוּ".
"שמעו מוסר וחבטו", כי לדרכי
לדרכיה, צריך ב' דברים מוסר
וחכמה
כמ״ש, לאמר לאסירים גו'
וזהו מוסר וחכמה. "ואל תפרעו", כלומר ממילה
שמעו, ואח״כ אל
תפרעו, לא יפירו את המוסר
והחכמה מלקיימן. והענין
שעכשיו, למי שמסיים את הספר
חוזר לראש הספר, שאמר
שם ג' דברים מוסר
וחכמה ובינה ואמר שם, אחר כך גם במעשה לקחת גו' להבין
כו' תלת כלילן
בתלת, ואמר ג״כ כאן בנים, שמעו
לי, הוא בינה, כמ״ש, כי אם לבינה
תקרא
שמעו
מוסר וחכמו, ואמר ג״כ במעשה אשרי
דרכי ישמרו, ואל
תפרעו תלת
כלילן בתלת.
פסוק לד: "אַשְׁרֵי
אָדָם שֹׁמֵעַ-לִי לִשְׁקֹד עַל-דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת
פְּתָחָי".
"אשרי אדם שומע לי", כלומר
ללמוד ע״מ לקיים. "לשקוד על דלתותי יום
יום", הן בתי מדרשות, שצריכין ללמוד כל היום וכל הימים וזהו יום יום.
"לשמור מזוזות פתחי", הן בתי
כנסיות, וזהו לשמור, וכמ״ש אקדימו ומשיכו
לבי כנישתא, כי היכי
דתורכי חיי, כמ״ש אח"כ,
כי מוצאי מצא חיים. והענין
שהדלתי
תורה, הן צדקה ומשפט כמ"ש לעיל
באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות
משפט, וכמ"ש מ"ט ר' אמי ור' אסי הוו מטפחי אעיברא דדשי ואמרי כל מאן
דאית ליה דינא ליעול (ונלע״ד שני
עניני דלים הס
בפנימיות ובחיצוניות,
היינו
בתורה ובממון והן צלקה ומשפט, כי משפט הוא
תורה, כמ״ש למעלה, וכמ״ש
בגמרא דינא, היינו
תורה,
וזהו לשקוד על דלתותי על הב׳ דלים להאיר עיניהם
בפנימיות וחצוניות, וזהו יום יום, והמשכיל יבין, שהן עמוקים ומתוקים).
"מזוזות פתחי", הן
אהבה ויראה, כמ״ש
בזוהר פ׳ ויקרא מאי שני פתחים אהבה
ויראה מעון ימכון כו׳, וכמ״ש עבדו
ה' ביראה, עבדו ה׳ בשמחה, וכמ׳׳ש צדק
ומשפט מכון כסאו
חסד ואמת יקדמו
פניך, וכמ"ש
ענן וערפל סביביו צדק
ומשפע מכון כסאו, והן
ה׳ דרגין דמהיפנותא
ד׳
רגלין דכסא
והכסא ואמר שומע
ולשקוד, שהוא הולך ועושה.
פסוק לה: "כִּי
מֹצְאִי מצאי (מָצָא) חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מה'".
"כי מוצאי מצא חיים ויפק
רצון מה׳", "כי מוצאי מצא
חיים", היא התורה,
שהיא עץ חיים למחדשים בה,
והחכמה תחיה אה בעליה.
"ויפק רצון מה׳",
הוא תפילה, כמ״פ, ואני
תפלתי לך ה׳
עת רצון
יהיו לרצון, אמרי
פי תקבל
ברחמים וברצון את
תפלתינו.
פסוק לו: "וְחֹטְאִי
חֹמֵס נַפְשׁוֹ כָּל-מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת".
"וחטאי חמס נפשו", הוא היפוך
יפק רצון, הוא
חומס רצונו, שהוא הנפש, מה
שהיה לו להפק.
"כל משנאי
אהבו מות", הוא היפוך של
מוצאי מצא חיים, וכן
בתורה ובמצות, כי התורה היא
חיים, כמ״ש
לעיל והמצות הן רצון, כמשחז״ל
עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו, ואמר
ג׳ דרגין מוצאי מצא חיים
כל אחד כלול מג׳, כי מוצאי כלול
מג' שלובין וכן מצאי בי׳
וחיים הוא ידוע,
שהן ג' שמות, ויפק
רצון מה', הוא אי״ה או״ה, והן בכללן שלום כו׳.