שלימות הלב
ישנם הרבה אנשים, שאינם יודעים מהו בדיוק צער החורבן, ועל מה יש להצטער. וכדוגמת אותו תייר בור, שהלך לבקר בכותל המערבי ביום ט' באב. ולתדהמתו ראה את כל האנשים שם יושבים על הארץ בוכים ובוכים. הוא ניגש לאחד מהם ושאלו בחרדה: מה קרה? מדוע כולם יושבים על הארץ ובוכים? הסביר לו הלה, רואה אתה כותל זה, ובדברו הצביע על הכותל המערבי. פעם היו כאן ד' קירות, עכשיו ג' קירות נפלו, ונשאר רק קיר אחד, ולכן כולם בוכים. רץ התייר בין הקהל וקרא להם: קומו קומו מהארץ, אני מקבל על עצמי שהבניה תהיה על חשבוני...בחושבו שכל הצער הוא, על שלא היה ביטוח על המבנה... ובגלל חוסר תקציב ממשרד הדת לבנית עוד ג' קירות...
וכדי להמחיש את צער השכינה בזמן הגלות, כותב ומבאר זאת מורנו ורבנו הגאון הגדול רבי רחמים חי חויתה כהן זצוק"ל בספרו מנחת כהן (בפרשת דברים, בשם המפרשים) על פי מעשה בזוג הורים שעד גיל זקנה ושיבה לא זכו להפקד בילדים, וכל העת היו בוכים ומתפללים לשי"ת שיפקדם בבנים. ואכן לעת זקנתם קרה הנס המיוחל - האשה הרתה ב"ה! הבית נתמלא אורה ושמחה, ולאושרם לא היה קץ וגבול.
והנה הגיע מועד הלידה, האשה נלקחה לביה"ח, ותקש האשה בלידתה. ומרגע לרגע הסתבכו יותר הענינים, עד שהגיעו מים עד נפש. יצאו הרופאים וסיפרו בצער רב לבעל על המתרחש. הבעל פרץ בבכי, והתחנן בפניהם שיעשו כל שביכותם להצלחת הלידה. אולם לאחר כמה דקות יצאו שוב הרופאים בעצב רב והודיעוהו כי לצערם הגדול אין ברירה, ורק אחד יכול לצאת חי מלידה זו או האמא או התינוק. בשמוע זאת האב פרץ בבכי עז, כל ימיו חיכה לרגעים אלו, ,בהם יוכל לחבק את בנו. והנה אחר שהמתין כל כך הרבה שנים מודיעים לו בשורת איוב זו. הרופאים שאף להם היה צר מאוד לחזות ברגעים קשים אלו, האיצו באב האומלל שימהר להחליט, כיון שכל דקה היא גורלית. האב הבוכה נכנס לחדר הלידה, וסיפר בדמעות לאשתו את דברי הרופאים. וכי עליהם להחליט כעת מי יצא חי היא או הילד. האשה אף היא בשומעה דברים אלו פרצה בבכי תמרורים, שהרי משאלת ליבה כל ימי חייה היתה לחבק את פרי בטנה ולהשתעשע עמו. והנה כעת עד שסוף סוף הם נפקדו, אין לה הזכות לראות את בנה לעולם ועד. לאחר דקות מועטות שהיו לה כנצח, התעשתה האם ואמרה: בעלי היקר החלטתי למסור את עצמי למיתה, כדי שהבן יצא לחיים טובים ושלום. אך שתי צוואות אני מצווה את הבן: א. שילך בדרך הישרה לפני השי"ת, ושידקדק במצוה קלה כבחמורה. ב. שיאסוף בכל שנה ביום האזכרה שלי עשרה תלמידי חכמים, וישב ללמוד אתם לעילוי נשמתי כראוי, מתוך הוקרה והערכה איזו אמא היתה לו, כל אמא נותנת לילדיה ממתקים וכדומה, אולם אני את חיי הקרבתי למענו!!! ובסיימה משפטים אלו פרצה שוב בבכי, והורתה לרופאים שיעשו את מלאכתם. הרופאים בעיניים דומעות מיהרו למלאכתם. ואכן כך היה, הבן יצא לאויר העולם לחיים טובים ולשלום, אך האמא נפטרה והלכה לבית עולמה. [יש לציין שלפי ההלכה אין לנהוג כך, אלא יש להעדיף להציל את חייה של האם, עניין ש"ע חו"מ סי' תכ"ה סעיף ב'].
כאשר הגיע הבן לגיל בר מצוה לקחו אביו לקברה של אמו, ושח בפניו את כל המעשה. ובסיימו אמר לו, רואה אתה בני את הקבר של אמך, אתה היית צריך להיות קבור כאן! ראה איזו אמא מסורה ואצילית היתה לך, אמא שמוכנה למסור את עצמה למיתה כיד שתשאר אתה בחיים!!!
שמע הבן את הסיפר המזעזע, ושעות ארוכות ישב ומירר בבכי על גבי קבר אמו, איזו אמר נפלאה ומסורה היתה לו, אמא שמסרה את חייה בשבילו!!! ואז סיפר לו האב את שתי הבקשות האחרונות שביקשה אמו לפני פטירתה: א. שילך בדרך הישרה לפני השי"ת. ב. שיעשה לה אזכרה בכל שנה בהשתתפות עשרה תלמידי חכמים, וילמד אף הוא עמם.
ואכן באמת בשנים הראשונות עשה הבן את האזכרה של אמו עם תלמידי חכמים רבים, כשהוא בתענית דיבור, וקורא כל היום את ספר התהילים בבכיה גדולה, בזוכרו את האם היקרה והנפלאה שהיתה לו. אולם אחר כמה שנים החל הבן לשכוח את הענין, ואט אט חדל לגמרי לעשות לאמא האהובה את האזכרה. הביט האב על בנו בעין מקפידה וזעק: הזהר בני והשמר לך, פן תשכח את האמא שמסרה את חייה, כדי שלא תמות אתה מיתה משונה!!!
והנמשל הוא: בזמן החורבן היו שתי ברירות לפני השי"ת: או שיכלה חמתו ע"י שיהרוג את עם ישראל, או שיכלה חמתו בעצים ובאבנים - היינו בבנין בית המקדש, ויגלה את השכינה ממקומה. הסכימה השכינה שיחריבו את ביתה, והיא תהיה בגלות ובצער, ובלבד שהבן - עם ישראל ישאר חי וקיים. וכך נצלו עם ישראל ונשארו חיים. ובאמת שעם ישראל בעבר היו מתאבלים הרבה על חורבן ביהמ"ק. ועל כן תקנו רבותינו שלא להשאיר סכין על השלחן בשעת ברכת המזון, משום מעשה שהיה באדם שכשהגיע בברכת המזון ל"ותבנה את ירושלים עירך" וכו' מרוב צערו על החרבן תקע את הסכין בבטנו ומת. (ה"י בסי' ק"פ). ורבנו החתם סופר היה יושב בחדרו בערב ט' באב וממרר בבכי, ואוסף כל הדמעות בכוס, ובסעודה המפסקת היה שותה כוס זה, לקיים מה שנאמר: "האכלתן לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" וגו'. אולם אט אט שוכחים עם ישראל את האם היקרה וצערה! זוהי השכינה שמתייסרת כל זמן שאין ירושלים בנויה. בא הקב"ה ע"י ירמיה (פרק ל') ומוכיח: "כל מאהביך שכחוך, אותך לא ידרושו... כי נדחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה"!!! מכאן שצריכה היא שידרשוה ויזכרו את צערה!!
בברכת שבוע טוב,
ציון ציוני.